קודם קשר - אחר כך הוראה

קודם קשר - אחר כך הוראה

שאלה:
יש לי ילד בן שלוש וחצי. לפעמים אני מרגישה שהוא חי בעולם
משלו. אם אני אומרת לו לא להוציא את המשחקים מהקופסה
או לא לקחת ארטיק, הוא פשוט מתעלם.
אני יכולה להגיד את אותו הדבר שוב ושוב, והוא ממשיך כאילו
לא אמרתי כלום. רק כשאני באה ומרימה אותו, הוא מגיב.
זה מאוד מקומם אותי. הרי בדברים שנוחים לו הוא שומע מצוין.
אז למה דווקא כשאני אומרת "לא", הוא כאילו לא שומע אותי?
תשובה:
זה באמת מאוד מתסכל. הרי ברור שהוא שומע מצוין, ודווקא
כשאנחנו מבקשים ממנו משהו שהוא לא רוצה לעשות, הוא
פתאום "לא שומע".
אבל האמת היא שבגיל הזה המציאות שונה לגמרי.
כשמבוגר שומע הוראה, המילים עצמם כבר יוצרות אצלו מחויבות.
לעומת זאת, ילד קטן עדיין חי בעיקר בעולם של משחק, חוויות,
רצונות ודחפים. כשהוא שקוע במשחק או מאוד רוצה את הארטיק,
הרצון שלו חזק כל כך, שהוא לא פנוי לשמוע את ההוראה.
לכן זה לא שהוא מתעלם בכוונה. הוא פשוט עדיין לא מצליח
תמיד לעבור מהרצון שלו אל מה שהוא צריך לעשות.
מה לא עושים:
לא כועסים
לא צועקים, לא כועסים ולא מענישים ילד שמתנהג בהתאם לגילו.
כך בדיוק מתנהגים רוב הילדים בגיל הזה. הם לא עושים דווקא,
אלא עדיין מתקשים להתגבר על הרצון שלהם.
מה כן עושים:
קודם קשר - אחר כך הוראה
אל תמהרו לתת הוראה לילד שעדיין שקוע בעולם שלו. קודם
מחברים אותו אלינו, ורק אחר כך נותנים את ההוראה.
לא אומרים מיד: "משה, אל תיקח ארטיק."
קודם קוראים בשמו: "משה." אם הוא לא מגיב, קוראים שוב.
כשהוא מגיב, עדיין לא ממהרים לתת את ההוראה.
קודם מוודאים שהוא באמת איתנו. "משה, אתה שומע אותי?"
ורק אחר כך, כשהוא איתנו, זה הזמן לומר את ההוראה.
למה זה כל כך חשוב?
כשהילד שקוע בעולם שלו, ההוראה חולפת לידו. אבל כשהוא
מפנה אלינו את תשומת הלב, הוא כבר פנוי לשמוע, וממילא
גדל הסיכוי שגם יבצע.
ואם גם אחרי שאמרנו פעם אחת הילד לא מבצע, כאן חוזרים
לכלל שכבר הזכרנו במדור לא פעם: בגיל הצעיר לא מרבים
במילים. אומרים פעם אחת, ואם צריך ניגשים אליו ברוגע,
לוקחים אותו ביד, ועושים איתו יחד את מה שצריך.
ילד קטן לא לומד להקשיב מעוד ועוד מילים.
הוא לומד להקשיב כשהוא פוגש קודם קשר, ואחר כך גבול.
כי כשהילד באמת איתנו, הרבה יותר קל לו לשמוע.